סוגי שוטים וזוויות צילום

תקריב מרבי (extreme close-up או ECU)

תקריב מרבי מתמקד בפרט ספציפי; פרט כזה יכול להיות עיני הדמות, שפתיה או אובייקט חשוב. הדבר נועד להגביר את הדרמה ולהפנות את תשומת לבם של הצופים לרגע בעל משמעות בסיפור. על ידי התבייתות על פרט קטן בפריים, שוטים מסוג זה מגבירים את החיבור של קהל הצופים לדמות ובמקרים רבים חושפים תחושות ורגשות שדיאלוג לבדו לא תמיד מצליח להעביר.

לדוגמה, בסצנה שבה רגשותיה של דמות נפגעו על ידי דמות אחרת, דמעה שזולגת על לחיה של הדמות הפגועה מביעה מידע רב על האופן שבו התנהלה האינטראקציה בין הדמויות.

תקריב (קלוז-אפ)

במקרים רבים צילומי תקריב, בייחוד תקריב מרבי, מבוססים על אורכי מוקד מוגדלים (85-135 מ"מ) כדי לדחוס תווי פנים ולטשטש פריטי רקע. כדי ליצור עומק שדה רדוד, צלמי קולנוע עשויים להשתמש במפתח צמצם גדול יותר (f/1.8–f/2.8).

צילום תקריב יכול לחשוף רגשות מתוך הבעות פנים רגעיות, רמזים בשפת הגוף או אובייקט בעל משמעות. תקריב ממזער הסחות דעת בכך שהוא ממלא את הפריים באלמנט יחיד.

תקריב ביניים (Medium close-up או MCU)

תקריב ביניים ממסגר את הדמות המצולמת מהחזה או הכתפיים ומעלה, וקולט הן הבעות פנים והן חלק משפת הגוף. זהו שוט נפוץ בסצנות שכוללות רגשות סוערים, שכן הוא מסייע לקהל להתחבר עם תחושותיה של הדמות המצולמת.

לדוגמה, תקריב ביניים יכול 'לתפוס' במקביל מחוות כמו אגרוף שנקמץ בשעה שדמעה זולגת על לחיה של הדמות המצולמת. השארת חלק מהחזה בפריים בתקריב ביניים מאפשרת לצלם הקולנוע להציג הן את רגשותיה של הדמות והן הקשר מצבי.

מדיום שוט (MS)

בדרך כלל, מדיום שוט מתבסס על אורכי מוקד סטנדרטיים (35-50 מ"מ) כדי ליצור פרספקטיבה טבעית. לעתים קרובות התאורה עוזרת לאזן בין האובייקט לבין הרקע.

שוט כזה שימושי בסצנות עם דיאלוג או עם אינטראקציה בקבוצה, שכן הוא יוצר די מרחב להצגת מספר דמויות, בלי לוותר על הצגת פעולות שונות ואיתותי שפת גוף. מדיום שוט מתאים במיוחד לכיסוי מאוזן, שכן הוא מאפשר לשמור על הקשר ויזואלי בלי לוותר על קליטת הבעות רגשיות.

שוט אמריקאי

בשנות השלושים של המאה שעברה, החלו יוצרי סרטים באמריקה להשתמש בשוטים קולנועיים הקרויים 'קאובוי שוט', שהציגו את האקדוחנים מכובעם ועד אמצע הירך, כולל נרתיקי האקדחים. בסרטים מודרניים משתמשים בשוט אמריקאי כדי להראות את שפת הגוף של הדמות המצולמת עם מעט רקע, בלי לוותר על קליטת הבעות הפנים שלה. לדוגמה, בסרט 'וונדר וומן' המצלמה תופסת את דיאנה בשוט אמריקאי בשעה שהיא חוצה את שדה הקרב, הודפת קליעים באגרופיה ומחייכת בשל תחושת הכוח שהיא חווה.

מדיום לונג שוט (MLS)

מדיום לונג שוט ממסגר את הדמות המצולמת מברכיה ומעלה, ויוצר שילוב בין מודעות מרחבית לצילום של פרטים. יש בו די מרחק כדי להראות פעולות ושפת גוף, אך גם די זמן כדי לאפשר לצופים להתחבר רגשית אל הדמות.

מדיום לונג שוט הוא כלי מרכזי במערבונים, שם אפשר לראות אותו משמש להצגת דמויות בודדות על רקע של נופים רחבי ידיים, תוך יצירת ניגוד מעניין בין הדמות לסביבתה. כלי זה משמש רבות גם בשיחות בין דמויות עומדות או כדי 'לתפוס' את תנועותיה של הדמות, לכן זוהי בחירה מצוינת לסצנות שכוללות הן פעולה והן דיאלוג.

לונג שוט (LS)

הזווית של לונג שוט ממסגרת את הדמות בשלמותה, לרוב מכף רגל ועד ראש, אך גם מראה חלק ניכר של הסביבה. מסגרת רחבה שכזאת משמשת בדרך כלל כדי ליצור מיקוד במרחק, בקנה מידה או בבידוד, תוך הצבת הדמויות בתוך ההקשר הסביבתי שלהן.

יוצרי סרטים יבחרו בלונג שוט לביסוס ההקשר הסביבתי, לתיאור יחס הגומלין בין הדמות לסביבה או להתמקדות בגודלה העצום של הסצנה – או בשממה הסוררת בה.

פול שוט (FS)

פול שוט ממסגר את הדמות המצולמת מכף רגל ועד ראש, תוך השארת מרחב מספיק בפריים כדי לכלול בו גם פרטי רקע. זהו שוט שיוצר איזון ויזואלי בין הדמות לסביבתה, לכן זוהי בחירה מוצלחת כדי להראות תנועה, שפת גוף ואת הסביבה ­ הכל במקביל.

לרוב משתמשים בפול שוט כאשר הצגת הדמות בשלמותה חיונית לסצנה. לדוגמה, פול שוט עשוי להראות מורה בכיתה, כאשר מאחוריה לוח והיא פוסעת הלוך ושוב בחדר תוך המתנה לתחילתו של יום הלימודים הראשון.

שוט רחב (WS)

שוטים רחבים מבוססים לעתים קרובות על אורכי מוקד רחבים יותר (16-35 מ"מ) בצילום של סצנות רחבות. שוטים כאלה עשויים לחייב ערכי f-stop גבוהים י ותר (f/8–f/11) כדי ל יצור עומק שדה מוגדל. לרוב, יוצרי סרטים ישתמשו בשוט רחב לביסוס קנה המידה וההקשר הסביבתי, או כדי להתמקד בקשרי הגומלין בין דמויות לבין סביבתן.

שוטים שונים, כמו מאסטר שוט, שוט טנדו, שוט אמריקאי ועוד עשויים להיחשב לשוטים רחבים.

צילום OTS (מעבר לכתף)

צילום OTS הוא שוט 'רוורס', או 'שוט נגדי' המבוסס על עדשות מסוג סטנדרטי ועד כאלה שהן טלפוטו במידה מסוימת (50-85 מ"מ). התאורה תצטרך ליצור איזון בין שתי הדמויות תוך שמירה על עומק. צילומים כאלה מעצימים את זרימת השיח על ידי שיקוף האופן שבו אנו חווים דיאלוג בחיים האמיתיים והצבת הצופים לסירוגין בנעליה של כל אחת מהדמויות. דבר זה מסייע לצופים לעקוב בקלות אחר התנהלות השיחה, כשהדמויות מדברות לסירוגין.

שוט מסוג זה יכול להעביר תחושה של ריחוק רגשי על ידי שליטה מעודנת במידת הקרבה או הריחוק שהצופים חשים כלפי כל אחת מהדמויות. כאשר הקהל מוצב מאחורי אחת הדמויות, הדבר עשוי ליצור פרספקטיבה מוטה לכיוון נקודת המבט של אותה דמות. כך ניתן להראות שינויים ביחסי כוחות, להבליט מתח או להציג רגשות שאינם מובעים במילים – הכל בהתאם לעריכה ולקומפוזיציה של השוט.

שוט טנדו

שוט שבו מוצגות שתי דמויות מכונה 'שוט טנדו'. שוט כזה יכול לחשוף בפני הצופים הרבה מידע על מערכת היחסים בין הדמויות על ידי צילום האינטראקציה ביניהן, המרחק שלהן זו מזו ושפת הגוף שלהן. "אנו משתדלים להתמיד בשוט טנדו לאורך רוב הסצנה ואז אנחנו משתמשים בשוט יחיד או בשוט הדוק כאשר אחת הדמויות אומרת את שורת המפתח, או כדי להראות פרט חשוב", מסביר רוקוס סקיי.

שוט שלשה

שוט שלשה מציג שלוש דמויות באותו פריים, לרוב כשהן מוצבות באופן שמדגיש את האינטראקציה ואת הקשרים ביניהן. במקרים רבים שוט מסוג זה משמש לביסוס הדינמיקה בין הדמויות, כמו אחדות, חוסר איזון או קונפליקט.

כאשר הדמויות מוצבות במרחק שווה זו מזו או קרוב זו לזו, שוט כזה יכול לרמז על שיתוף פעולה או על ערכים משותפים. מנגד, אם דמות אחת מופרדת מהקבוצה או ממוסגרת בגובה שונה, השוט עשוי להבליט מתחים או קונפליקט בתוך הקבוצה.

צילום מגובה העין

גובה העין הוא הזווית של חיי השגרה היום-יומיים. זוהי זווית נטולת שיפוטיות, שחסר בה אפקט העברת הסיפור ש יש בצילום של אובייקט במבט מלמעלה או מלמטה; יוצרי סרטים רבים נמנעים משימוש בצילום מגובה העין. לדברי ליין סקיי, "אין פרספקטיבה." "כשמביטים על הדמות מלמעלה, היא נראית קטנה יותר", מוסיף רוקוס סקיי. "זה גורם להם, אולי, לא להיראות כל כך בוטחים או חזקים. ואם למשל מדברים על גיבורי-על, תמיד אנחנו מביטים בהם מלמטה. זו אמנם קלישאה, אבל אפשר להשתמש בזווית כזאת באופן יותר מעודן ואז זה נעשה תת-הכרתי."

צילום מגובה העין נחשב לזווית נייטרלית, משום שהמצלמה מוצבת בגובה עיני הדמות ומראה לצופים איך הם רואים אנשים אחרים במציאות. זוהי זווית שמתרחקת מהבלטת יחסי כוחות או ריחוק רגשי, לכן זוהי הזווית הטובה ביותר לייצוג של ריאליזם ואובייקטיביות.

כאשר משתמשים בעדשה בעלת אורך מוקד בינוני (לרוב סביב 35 עד 50 מ"מ) במצלמת full-frame, הפרספקטיבה נשארת נאמנה לאופן שבו אנשים רואים את העולם.full-frame

זווית גבוהה

בצילום בזווית גבוהה המצלמה ניצבת מעל לדמות ומביטה בו מלמעלה. נקודת מבט כזאת גורמת לדמות להיראות קטנה, פגיעה או אבודה בסביבתה. צילומי זווית גבוהה משמשים במקרים רבים בסרטי אימה או מתח, משום שהם יוצרים תחושה של סכנה או הלם.

בשלבים מוקדמים של הסרט 'טיטניק', ג'יימס קמרון מצלם את רוז מזווית גבוהה כשהיא בוהה בים שמתחתיה, כדי לסמל את חוסר יכולתה לקבל החלטות עצמאיות לגבי חייה. בדומה לכך, בסדרת סרטי הארי פוטר, גמדון הבית דובי כמעט תמיד מצולם מזווית גבוהה. זווית צילום כזאת מדגישה את קומתו הנמוכה ואת תפקידו הזעיר כמשרת עלוב.

זווית נמוכה

כל צילום המראה דמות במבט מלמטה הוא צילום בזווית נמוכה, בין אם המצלמה מוצבת סנטימטרים ספורים מתחת לקו העיניים של הדמות ובין אם לרגליה. צילום בזווית נמוכה יוצר רושם שהדמות מתנשאת מעל לקהל, לכן הוא משמש במאים להעברת תחושה של כוח וסמכות.

צילום מזווית כזאת מסייע לצופים להתחבר לדמויות חזקות וחסינות ולהזדהות עמן, לכן מרבים להשתמש בו בסרטי אקשן או סרטי גיבורי-על. במערבון הקלאסי מרכבת הדואר (Stagecoach), דמותו ההרואית של ג'ון ויין מופיעה לראשונה בצילום מזווית נמוכה, באופן שגורם לו להיראות גדול ואחראי.

זווית אמריקאית

צילום בזווית אמריקאית אפשרי עם עדשות מכל הסוגים. המפתח הוא להטות את המצלמה מהציר האופקי, לרוב בזווית של 15 עד 45 מעלות. שלא כמו צילום טילט (אנכי) בסיסי, צילום בזווית אמריקאית יוצר תחושה שמשהו לא תקין בדמות או בסצנה. מרבים להשתמש בצילום מסוג זה לבניית מתח או תחושת חוסר נוחות, ובמקרים רבים כדי לייצג מצב נפשי מעורער של דמות או תחושת חוסר נוחות בסצנה.

צילום ממעוף הציפור

צילום כזה מתבצע מהאוויר, במבט כלפי מטה, ויש בו כדי לרמז על קוטנן של הדמויות או על סביבתן העצומה. צילום ממעוף הציפור עשוי לעורר תחושה של חוסר אונים, בידוד או חוסר חשיבות. לדוגמה, שוט שכזה יכול לעבור בתנועה אופקית על פני נוף עירוני רחב ידיים לאחר אירוע אפוקליפטי, ולהראות מבנים הרוסים וענני עשן על קו האופק, באופן שמצביע על ההשלכות האדירות של אותו אירוע על התושבים.

זווית POV

צילום בזווית POV יכולה להתבצע באורכי מוקד שונים, בהתאם לאפקט הרצוי. יוצר הסרט יכול להשתמש במצלמת יד או בתנועת מצלמה מיוצבת כדי לדמות תנועות ראש טבעיות.

זווית POV מאפשרת לצופים לראות דרך עיניה של דמות, ובדרך זאת סוחפת אותם עוד יותר אל תוך נפשה וחוויותיה. צילום כזה יכול לייצר חיבור עמוק יותר בין הצופים לבין הדמויות בסרט, שכן הוא מאפשר לקהל לחוש את הרגשות שחשה כל דמות.

שוט נגדי (רוורס)

יוצר הסרט יכול להשתמש בשוט נגדי כדי להראות את תגובת הדמות שעמה משוחחת הדמות הראשונה (שנראית בצילום ה-POV). שוט מסוג זה מתעד את נקודת המבט הנגדית לזו של צילום ה-POV, ובמקרים רבים הוא בא בעקבות שוט מעבר לכתף (OTS) ומשנה את נקודת המבט תוך שמירה על אותו ציר תנועה לטובת ההמשכיות המרחבית.

שוט כזה לרוב מתבצע עם אורכי מוקד בינוניים (35 עד 50 מ"מ) ועם מסגור דומה לצילום POV (לרוב תקריב בינוני או מרבי), כל זאת במטרה ליצור המשכיות בקנה המידה ובנקודת המבט. הודות למעבר בין שתי נקודות מבט, שוט נגדי מרתק את הצופים לדיאלוג ולפעולות שעל המסך בלי להידרש לשינויי פרספקטיבה צורמים.

צילום פרופיל

צילום פרופיל ממסגר את הדמות מהצד וקולט את פניה בפרופיל מלא, לרוב בזווית של 90 מעלות ביחס למצלמה. שוט כזה יכול לעורר תחושה של הרהור עמוק, צפייה מנותקת במתרחש או ריחוק רגשי, משום שהיא אינה יוצרת קשר עין ישיר בין הצופים לבין הדמות ואינה מראה את הבעות הדמות במבט קדמי.

צילום פרופיל מאפשר ליוצר הסרט להראות תחושות של התרחקות רגשית מצד הדמות, או רגע של הרהור. לרוב צילום כזה ממוסגר במרחק בינוני עד בינוני-ארוך, עם אורך מוקד של 35 עד 55 מ"מ, דבר שיוצר מראה טבעי בלי לוותר על תיעוד תנוחתה של הדמות והבעות הפנים שלה.

שוט מעקב

שוט מעקב מבוסס על תנועת מצלמה שעוקבת אחר הדמות בסביבתה ונעה לצדה, לפניה או מאחוריה. טכניקה זו יוצרת תחושה של תנופה שגורמת לצופים לחוות את האקשן כאילו הם חלק ממנו.

אפשר לצלם שוט מעקב מזוויות רבות ושונות, כולל פרופיל, זווית נמוכה ואפילו צילום OTS, הכל בהתאם לתחושה או לאפקט החזותי שמעוניינים להדגיש.

לדוגמה, כאשר הדמות חולפת בתוך מסדרון חשוך, המצלמה יכולה לעקוב אחריה מהצד כדי להדגיש את המתח והפחד הכרוכים בסיור בתוך מבנה מפחיד.

צילום פאן

צילום בתנועה אופקית מבוסס על תנועת רוחב של המצלמה, בדרך שחושפת מידע על ידי הגדלה הדרגתית של שדה הראייה של הצופים. צילום כזה יכול לבנות מתח, בשעה שהצופים מדמיינים מה עשוי להיכנס לפריים, או ליצור מודעות מרחבית על ידי הצגת הסביבה שבתוכה פועלות הדמויות.

בנוסף, אפשר לשלב תנועה אופקית של המצלמה עם זוויות צילום שונות כדי לשנות את הטון, הפרספקטיבה או הפוקוס של הסצנה בתנועה יחידה ורצופה. דוגמה לכך היא שימוש בצילום פרופיל של דמות יושבת בבר, כאשר המצלמה עוברת בתנועה אופקית על פניה כדי להראות לצופים את הבעתה. המצלמה ממשיכה בתנועה אופקית מאחורי הדמות, כדי להראות דמות נוספת שפוסעת לתוך אזור הבר מצדו השני של החדר.

דולי אין/דולי אאוט וצילום זום

בצילום דולי המצלמה מורכבת על עגלה ונעה על מסילה או על משטח בעל גלגלים כדי לייצר תנועה חלקה אל עבר הדמות או לעקוב אחריה. צילום כזה יוצר מראה טבעי ומלוטש לסרט. אפשר להזיז דולי במספר צורות, שכל אחת מהן מסייעת לקדם את הסיפור בדרך שונה:

• דולי אין. המצלמה מתקרבת אל הדמות המצולמת – לרוב עם עדשת טלפוטו או עדשה בינונית – במטרה ליצור תחושה של דחיפות רגשית או להגביר את ההתמקדות באלמנט ספציפי בסצנה. שוט כזה משמש להדגשת מימוש עצמי של דמות או לבניית ציפייה – ככל שהצופים מתקרבים אל הדמות.
• דולי אאוט. בשוט כזה המצלמה מתרחקת מהדמות המצולמת, ויוצרת תחושה של פגיעות, ניתוק או התגלות/חשיפה. כדי לסמל שינוי או ליצור תחושת בידוד, יש להשתמש באורך מוקד מורחב כדי להתמקד ברקע ובסביבה, תוך כדי כך שהדמות קטנה והולכת בפריים.
• דולי זום. צילום שמכונה גם 'אפקט ורטיגו'; שוט מסוג דולי זום משלב שוט דולי אין או דולי אאוט עם זום בו-זמני בכיוון הנגדי. דבר זה יוצר תחושה של חוסר אוריינטציה ומלמד על תחושה של פניקה, הלם או הבנה פתאומית שמתרחשת במהלך הסצנה. בשוט דרמטי מסוג זה מומלץ לעבוד עם עדשת טלפוטו כדי להציג עת הרקע באופן מוגזם ומעוות.

מאסטר שוט

שוטים שקולטים ומכילים את כל האקשן שמתחולל על המסך קרויים 'מאסטר שוט', ולרוב הם מתבצעים כשוטים ארוכים או רחבים. הואיל והם מתעדים הכל, שוטים כאלה הם בעלי חשיבות קריטית לכיסוי הבסיסי. עורכים יכולים 'לאוורר' את הסצנה על ידי מעבר אל המאסטר שוט כאשר יש השהיה באקשן או בדיאלוג.

המאסטר שוט והשוט המכונן משרתים מטרות שונות. במאסטר שוט מצולמת הסצנה בשלמותה, מתחילתה ועד סופה, פעמים רבות בטייק יחיד. שוט כזה הוא העוגן של הסצנה; הוא מציג את כל הדמויות ואת יחסי הגומלין המרחביים ביניהן בתוך הסביבה. לעומת זאת שוט מכונן מציג לוקיישן חדש בתחילתה של סצנה. היא מעניקה לצופים הקשר גאוגרפי: היכן ומתי מתרחשת הסצנה.

שוטים מכוננים

שוט מכונן הוא שוט רחב שמוצג בתחילתה של סצנה כדי לקבוע את הטון, הזמן והמיקום של הסצנה. שוט כזה מראה היכן יתרחש האקשן, לרוב על ידי צילום של סביבה חיצונית כמו בניינים, שכונות או נופים.

לדוגמה, צילום של קו רקיע אורבני ממעוף הציפור בשעת שקיעה, כאשר הכבישים גדושים במכוניות, יכול לייצג רקע מודרני ותוסס, בעוד ששוט רחב וסטטי של רחוב ריק בשעת זריחה יכול ליצור אווירה של רוגע והתבוננות פנימית.

שוט חיתוך פנימה/שוט מוסף

שוטים אלה של צילום תקריב קולטים פרטים קטנים כמו כפות הידיים או הרגליים של הדמות המצולמת. כאשר דמות שקועה בהודעת טקסט בטלפון, הבמאי עשוי לרצות בצילומי תקריב של מסך הטלפון. שוט חיתוך פנימה מבודד פרטים קטנים אך חשובים במסגרת הסצנה בכללותה.

שוטים מסוג זה מפנים את תשומת הלב של הצופים לפעולות, מחוות או אובייקטים בעלי חשיבות לסיפור, שהצופים עלולים שלא להשגיח בהם. לדוגמה, משהו כמו יד שמעבירה פתק מתחת לשולחן בכיתה.

שוט חיתוך החוצה (cutaway)

שוט חיתוך החוצה הוא ההפך משוט חיתוך פנימה: הוא מדלג מהדמות המצולמת למשהו אחר, כמו למשל מהבעת בהלה על פני דמות מסוימת לכלב נובח, או מכדורגל שחוצה את קו השער אל תמונה של אוהדים מריעים ביציע. איסוף של שוטים קולנועיים מסוגים אלה יכול להיות שימושי בשלב העריכה, ולאפשר שילוב של נקודות מבט שונות על אותה סצנה.

שוט חיתוך החוצה משתרבב אל אמצע האקשן הראשי בסצנה ומראה משהו שקשור לסצנה אך נמצא מחוץ לפריים, כמו מיקום, אובייקט או אקשן שמתרחש מחוץ לגבולות המסך. שוט כזה מוסיף הקשר חזותי מבלי לשבור את ההמשכיות. הוא מפנה את תשומת הלב לאלמנטים סיפוריים חשובים על ידי הצגת הדבר שהדמות מגיבה עליו, או על ידי בניית מתח תוך הצגת משהו שהדמות המצולמת עדיין לא הבחינה בו.

שוט תגובה

הואיל ובסרטים האלמנט הוויזואלי החשוב ביותר הוא לאו דווקא האדם הדובר, שוט תגובה הוא צילום תקריב שמציע הזדמנויות מעולות לפיתוח דמויות וסיפור. שוט תגובה קולט את התגובה הרגשית של דמות נתונה למשהו שקורה 'מחוץ למסך' – אולי בדיחה, התגלות או קיום – ומעניק לצופים תובנה ביחס לתחושותיה של הדמות, דבר שצילום שמתמקד בדובר פשוט לא יחשוף.

שוט דחיפה פנימה/החוצה

בשוט דחיפה פנימה, המצלמה מתקרבת אל הדמות המצולמת כדי להפנות את תשומת הלב של הצופים או למקד אותם. שוט דחיפה החוצה עושה את הדבר ההפוך: הוא מדגיש את הבידוד של הדמות על ידי הגדלת המרחק בינה לבין הצופים. לצילומי תנועה מסוגים אלה בדרך כלל נדרשים דולי, זרוע או מכשיר ייצוב Steadicam.